הרגולציה במדינת ישראל היא סביבתית ומגוונת, הנובעת ממרכזיות המדינה בחיי האזרחים, התפשטות השקפות הציבור והתפתחות הכלכלה והחברה. המאבק בין הצורך להגביר רציון וסדר, לבין החשיבות הגוברת של החדשנות והגמישות, גורם למערכת הרגולציה הישראלית להתפתח ולהשתנות מתמדת.
מרכזיות המדינה בחיי האזרחים היא המקור לצורך ברגולציה. ישראל היא מדינה דמוקרטית המתחייבת לשמור על זכויותיה של האזרחים ולספק להם את הצרכים הבסיסיים: בריאות, ביטחון וחינוך. במקביל, תפשות החברה לשיוויון חברתי, שוויון מגדרי והגנת הסביבה מובילות למרכזיות הערכים הללו בתהליך נקבית ותחרותי.
אחת האזורות שבהם התפתחו מרכזיות החדשנות והגמישות היא הכלכלה. הפתיחה לשוק העולמי והקידום של חדשנות טכנולוגית ועסקית הביאו לתחרות גבוהה, יצירתיות והשקעת רזורסים רבים בפיתוח טכנולוגיות חדשות. החדשנות יוצרת דרישות חדשות בתחום הרגולציה, שכן היא דורשת שינויים והתאמות תדירות כדי לאפשר צמיחה ופיתוח תחרותי.
אחד מהאתגרים המרכזיים הוא למצוא את האיזון הנכון בין הצורך לשמור על ערכים חברתיים וסביבתיים, כמו הגנת העובדים והצרכנים, לבין הצורך לאפשר התפתחות חדשנית ומהירה בתחום העסקים. לדוגמה, התמקדות בהגנת הסביבה עשויה להביא להגברת הוצאות העסקים ולהפחתת היכולת התחרותית, ולכן נדרשת הכנה של חוקים ותקנות שיתירו על מספר המגבלות במקרים מסוימים.
מאבק המדינה להשגת יעדיה החברתיים, הכלכליים והאבטחתיים נבע מתח בין החיים הפרטיים של האזרחים והכלל הציבורי. מערכת הרגולציה בישראל נמצאת בתהליך של מציאת האיזון בין הכרחיות התגובה לצורך הכללי, ובין תמיכה בחדשנות וביזמות. התהליך נוגע גם לחיבור המשפט לחיי האזרחים ולכלל הציבור, ובשאלות אלו נמצאת הסדרת הרגולציה כחלק בלתי נפרד מהתכנון הארצי, החברתי והכלכלי.
